לכל הכותבים \ הקוראים שלא כל יודעים ומעט חוששים החלטנו לתת לכם מידע על קצה המזלג בתחום השירה.
סגנונות השירה רבים ביותר ומחולקים לתתי קטגוריות רבות, כאן ניתן לראות לכתוב ולהתרשם מסגנונות השירה השונים
ובהתאם לזהות את סגנון כתיבתכם ומשיכתכם בתחום השירה.
שירה- צורה של אומנות בה נעשה שימוש בתכונותיה וצורותיה השונות של השפה.
חופש ביטוי הבא להמחיש את מחשבותיו של המשורר,
ולהציגם באופן שונהמיצירות ספרותיות אחרות.
שיר לירי – שיר מגוון מאוד, תגובה אישית, ה “אני” הלירי, שלעיתים קרובות הוא גם הדובר בשיר,
עומד במרכז ומוסר באופן בלתי אמצעי חוויה אישית, רגש או רגע חולף, תגובה והתייחסות שלו לעולם בצורה סובייקטיבית,
לפי רגשות המשורר הכותב בעזרת אמצעים אומנותיים: דימויים, טבע, חיים, תמונות לשוניות, מטאפורות ועוד…
מבנה השיר לירי הוא קצר וכתוב, בדרך כלל, בגוף ראשון, יסודות ליריים קיימים גם בפרוזה וגם בדראמה.
שירה אפית – שיר עלילתי-סיפורי, אבל לא סיפור בחרוזים ובמשקל.
יריעתו הגדולה מאפשרת שילוב של תיאורים, עיצוב דמויות, מונולוגים ודיאלוגים של גיבורים, היסטוריים או אגדיים.
הצורות הראשיות של השירה האפית הן האפוס, הפואמה והאידיליה.
השיר האפי מצטיין בשאיפה לאובייקטיביות של הסיפור, התיאור והעיצוב, שאיפה המציינת את האפי בכלל.
על פי רוב כתוב השיר האפי בטורים רחבים. חריזת שיר אפי תלויים בטעם הדור והמשורר.
דוגמאות מהמאה ה-20: בלדת הסוס הלבן מאת ג.ק. צ’סטרטון, הקאנטוס מאת עזרא פאונד
שיר פואמה – תבנית ספרותית המציינת שיר ארוך, שיר עלילה, קצר מהאפוס וארוך מהבלדה, על פי רוב בחרוזים.
בפואמה יש תערובת של יסודות שיריים, אבל בדרך כלל ישתלט אחד מהם ויקבע את אופיו כפואמה לירית-רומאנטית,
עלילתית-סיפורית, תיאורית-פנטאסטית, או עלילה הרואית או דרמטית .נושאי הפואמה הינם פרקים מחיי גיבורים מיתולוגיים או היסטוריים.
מבנה הפואמה בטורים רחבים, המקצב יכול להיות אחיד או חופשי, החריזה יכולה להיות שיטתית, גמישה ויתכן שלא תהיה כלל.
משוררים עבריים שרשמו פואמה: יהודה לייב גורדון, שאול טשרניחובסקי ויעקב כהן
הבלדה – שיר עם, שיר סיפורי לירי של אירוע מסוים ומרשים, אירוע היסטורי, אגדי, עממי, המצטיין בפשטות הביטוי, הניגון, המקצב והמצלול,
בחזרות, בפזמון ובניבים עממיים.
נושאי הבלדה מגוונים, אבל, אהבה ומוות, עימותים אנושיים ומעשי מופת מצויים בה לרוב.
טון הבלדה הוא עצוב בדרך כלל, מאפיין שכיח בבלדה זוהי התפנית החדה בעלילה.
בלדות ידועות- בלדה לחובש – דן אלמגור, בת הרב ואימה – שאול טשרניחובסקי, בת הרב-בלדה יהודית,
סר פטריק ספנס – בלדה סקוטית, אברהם אבינו מוליך את יצחק לעקדה – איציק מאנגר
איגיון (no-sense באנגלית) – היא צורת התבטאות בכתב או בע”פ, שלכאורה מובנית ותקנית, אך ההיפך הוא הנכון,
ואפשר לומר ש”הגיון אין באיגיון” יכולה להכיל סתירות, מוזרויות, שטויות והברקות, סגנון שירה זה מופנה לכלל האוכלוסייה.
יצירת איגיון יכולה מעבר לשירה להיות אופי רעיוני יצירתי למילה, משפט, סיפור וגם סרט.
ניתוח ספרותי של איגיון הינו אתגר מכיוון שמילים רבות ממוצאות מדמיונו של המשורר.
אידיליות – “תמונה קטנה”, שיר סיפורי שעניינו חיים פשוטים ושלווים בדרך כלל של השכבות העממיות.
אידיליה יוצרת אווירה פסטוראלית ורומנטית, תמונות נוף רבות מומחשות, העלילה והשיחה מתנהלות בה באיפוק ובמתינות.
האידיליה נפוצה בשירתם של דוד שמעוני, שמשון מלצר, וכן ביצירותיו של שאול טשרניחובסקי.
מטאפורה (השאלה) – סוגי המטאפורות מרובאת אך ככלל המטאפורה הינה ציור לשוני מרוכז, מבחירות הפיגורות בספרות.
המטאפורה היא סוג של דימוי היוצר זהות משתמעת בין שני דברים שונים, תכונה מסוימת מושאלת ממוצג למוצג ומעניקה לציור
החדש משמעות נוספת ויופי מעל ומעבר להיגיון הגלוי של הצירוף המילולי החדש.
אנפורה – מילה או ביטוי החוזרים בראשי שני טורים תכופים או יותר (או בראשי שני היגדים תכופים או יותר) לאנפורה השפעה קצבית.
היא מתאימה להבעת רגשות התלהבות ותוכחה, תלונה או אבל.
בגלל החזרה על הפתיחה מקבלות מלות-ההמשך משמעות מחזקת.
השירה המודרנית – סגנון שירה שהחל את דרכו בתחילת המאה ה-20, שובר מוסכמות ותבניות של השירה שהייתה מקובלת בעבר,
כגון: לירי, בלדה, אפי וכ”ו … השירה המודרנית פתוחה לכל וריאציית כתיבה ועירוב של רמות לשון שונות דבר היוצר אפקט המבליט ערכים אותם מבקש המשורר להעביר.
המבנה התחבירי כמו מבנה השיר אינו בעל כללים מקובלים אלא לפי דרישת המשורר.
ככלל לכל מי שלא יודע לאיזה קטגוריה להכניס את שירו מומלץ לקטלג לשירה המודרנית.
