הטריפ אל ארץ הפלאות/ אדווה שיר

15.8.07
כמה גמדים.. ים של גמדים.. בועטים ובורחים.
ואני, אני החלטתי להילחם בהם. לבעוט בהם בחזרה.
בא גמד, עקשן במיוחד . קטן קטן, וזה לא פשוט להלחם בגמד שבקושי רואים.
ראיתי תזוזה.. קפצתי עליו עם שני הידיים. תפסתי אותו ביניהן.
שפשפתי את ידי חזק חזק..
פתאום תחושה מוזרה, או יותר נכון חוסר תחושה… אני חולמת מציאות.
אני במציאות, אבל זה סה”כ סוג של חלום. מטריקס.
הגוף מתחיל להתפזר. הכול מתחיל להתערפל. אני מרגישה את גופי רוצה להישאב בחזרה אל המוכר והבטוח… שבריר שנייה של התלבטות… לחזור? ללכת בדרך החדשה? לגלות את האמת? ואיזה אמת זו תהיה?
לקחת את הגלולה האדומה או הכחולה?
************************
פתחתי את עיניי.
מסתכלת סביב, עץ אלון ענק מסוכך מעליי, ריח תחב רטוב , צבעים בגווני ירוק משמיעים מנגינה חרישית.
צבעים משמיעים מנגינה?
מתחילה ללכת במה שהיה אפשר להחשיב כשביל, עולה על גבעה ירוקה ונדמה שכול גבעול של דשא בעל חיות ממשית משלו, אינדיבידואל, חי.
נשכבת על הבטן ומניחה ראשי על הקרקע הרטובה. עוצמת עיניי ומקשיבה לרוח המלטפת את הדשא סביבי, שואפת לתוכי עמוק את ריחו הרטוב. רגשות של שלווה רוגע שמחה וצחוק עולים בתוכי, מציפים אותי. גופי נהיה קליל ונעים. פותחת את עיני,ומולי, קרוב קרוב, עומדים להם קבוצת גבעולים, שנדמה שהם רוקדים לקצב צלילי הרוח. הפוקוס אובד לרגע, מסך ירוק גדול,כשהפוקוס חוזר נשמע שהם מדברים ביניהם. אני מרימה את ראשי מהקרקע ומטה אזני אליהם ..הבנתי כי הקולות החרישיים ששמעתי קודם לכן הן בעצם צעקות מחרישות אוזניים והם אינם רוקדים הם דוחפים ונתקעים אחד בשני.
פתאום דממה . נדמה שכול תשומת הלב הופנתה אליי ברגע שאני שמתי לב אליהם באמת.
“מה מעשייך פה?” צעק אחד הגבעוליים
“אני לא ממש יודעת.. על מה כול המהומה?” שאלתי
“קבוצת הגבעולים הכהה החלה להתפשט בתוכנו, ואנחנו דנים איך לטפל בבעיה”
“מה הבעיה שצריך לטפל בה?”
“איננו מסכימים שיצמחו בתוכנו. אנחנו לא רוצים להפגמנט.”
“מה זה להתפגמנט???”
“בצורה פשטנית משהו: זה שהקעקע פה תניב גבעולים חדשים בצבע אחר,בערוב בפיגמנט שלנו יצא צבע כהה יותר וחוץ מזה–האדמה הזאת היא שלנו!— “
“מה הבעיה בזה שיהיו גבעולים כהים יותר פה? כולכם ממלאים אותה מטרה, רק הצבעים שלכם שונים . ולדעתי זה אפילו מוסיף לגוון של כול הדשא מרחוק. ועוד אתם רבים ביניכם על זה.. מוזר”
” מה? על מה את מדברת? מה זה דשא??איפה זה מרחוק? ילדה, לכי מפה, מה את מבינה בכלל.”
-כן, לכי מפה ילדה!! קישטה!. המהומה חזרה… ואני בספק אם מתישהו תיפסק.
אני הולכת, אני יודעת מתי אני לא רצויה.
מי הם בכלל. מה הם יודעים עלי? טיפשים. רבים בינהם על נושא כזה טיפשי. ומה הבעיה שלהם להתפגמנט בכלל?? מי אמר שזה רע? או טוב? מה זה משנה בכלל? והם תקועים בתוך האדמה שלהם ולא רואים מעבר לזה כלום. אדמה שלהם, הם רק אורחים פה!
אני מרגישה את הכעס שוצף וגואה בתוכי. מציף אותי את כולי. נהיה לי חם והגוף מתכווץ .
ממשיכה ללכת, ממלמלת גידופים למינהם והכעס אוכל אותי מבפנים. מרימה את מבטי ורואה כי הנוף השתנה. יער קודר וקריר. עצים רוחשי מזימות , מסתובבת לחזור על עקבותיי אך השביל המדומה שהלכתי בו נעלם. אני ממשיכה ללכת בתוך היער הענפים מצליפים בי כיאלו בכוונה והכעס מתגבר אני צועקת ומתחילה לרוץ . העצים מכים בי היער נהיה צפוף וקודר יותר. אני נופלת ומתחילה לבכות. נותנת לדמעות להרטיב את כולי, נותנת לכעס לצאת בתוכן.
מלפניי עץ שנפל ונדמה כי איש בסביבה לא היה בכדי לשמוע את צעקת נפילתו.
על גזעו המתייבש עומד בקבוק . ניגשת לבקבוק ומרימה אותו וקוראת את התווית
“אשמח לבב אנוש ואשכיח את צרותיו, אכהה את חושיו ואבטל את מחסומיו. את המחיר אגבה מחר, אך תמיד תחזרו אליי למרות היותי שורף ומר”
אני לוגמת ממנו והבקבוק לוחש לי –עוד עוד- ואני ממשיכה ללגום.
המשקה יורד בגרוני שורף את חלל הפה והגרון. תחושה חמימה בבטן מערבולת. הכול מתחיל להסתובב
אני צוכה ובוחקת מסתובבת ונופלת .

פותחת את העיניים , כנראה נרדמתי או משהו דומה לזה. על גופי חבולות , אומנם אין לי זיכרון מהיכן הן הגיעו אך עדיין כואב, ותחושת מועקה גדולה על ליבי, כנראה שהוא השכיח את הצרות רק לאותו רגע. הראש כואב הגרון שורף ואני מייחלת למותי שיעביר את הכאב.
מחפשת סביבי מים ולא מוצאת.
ממשיכה ללכת ביער, בלי מחשבות , רק מחכה למצוא מים, אני יודעת שהם יהיו איפשהו.
לפתע אני רואה פרח קטן וזוהר.. קרן אור הצליחה לחדור מבין צמרות העצים במיוחד בשבילו. הוא קטן, אבל בריא . אני מתכופפת ומריחה אותו וריחו נעים ומרגיע.שלוות עולמים. אני מתענגת על ריחו ומרגישה את גופי ונפשי מתרפאים , דמעות החלו לזלוג מעיניי, דמעות של אושר לא מובן.
שתי טיפות זלגו על יד אפי, הגיעו לסנטר, מהססות ונופלות ישר על פרח האושר.
פתאום הפרח מתחיל להתנועע . התרחקתי קצת . הפרח פצה פיו ולחש לי
“רק תגידי”
התקרבתי אליו בכדי לשמוע
“רק תגידי” לחש…
“מה להגיד?”
“רק תגידי” הוא חזר ואמר שוב ושוב
“אני לא מבינה, מה להגיד?”
“רק תגידי”
מה הוא רוצה ממני זה?! “אני צמאה . אני רוצה מים!” כמעט וכבר צעקתי
פתאום הצמח פרץ בצחוק מתגלגל והתחיל לגדול .. גדל וגדל עבר את צמרות העצים ונעצר.
מתחתיו נפער בור גדול. ונדמה שיש לי שתי אפשרויות , לטפס למעלה או לרדת למטה.
סביר יותר להניח שהמים נמצאים למטה, אך עיניי נשואות מעלה.
מתחילה לטפס, הטיפוס לא קל ולא פעם מצאתי עצמי מועדת וכמעט ונופלת, אך כוח רצון גדול לחיים בתוכי מניע אותי להמשיך, ואני מטפסת ועולה, אני מקרבת לגגות העצים , כשאני מגיעה אליהן אני רואה כי הדרך סבוכה וקשה, מסתכלת למטה , עברתי הרבה כבר לא אוכל לחזור אני מחליטה להמשיך .
הסבך שורט אותי, נפשית ופיזית. אני כמעט מתייאשת מחשבות כמו פשוט לעזוב ידיים ולצלול למטה חולפות, לא סתם מחשבות, מחשבות עם חיים משלהן.אבל כול פעם שנדמה לי שזה הצעד האחרון שאני יכולה לעשות, נשאר עוד טיפה של כוח. כוח החיים.אני עוברת את הסבך הזה, על צמרות העצים אני רואה שטח ירוק אדיר.. ירוק חי נושם, נעים מחבק וצוחק.
תחושת האושר מתגברת ואני רק רוצה לקפוץ על מיטת הירק שמתחתי אך אני מפחדת לצנוח חזרה ליער.
רגל מהססת בודקת את היציבות,אחריה הרגל השניה ופתאום נראה שאני עומדת על קרקע יציבה.
אני מתחילה לרוץ לקפוץ ולהתגלגל כמו סיח שרק גילה את השימוש ברגליו.
אני צוחקת נשכבת על גבי וידי פרוסות. השמש האהובה שלי, היית חסרה לי בזמן שהותי ביער, אני נותנת לקרניה ללטף אותי .
שוכבת שם שעה קלה, צימאוני דוחק בי, יובש בגרון והשתוקקות לסם החיים.
התרוממתי וממולי התפרס לו אגם מדהים ביופיו. לגמתי ממימיו ,והרגשתי חיים שלמים יורדים במורד גרוני. הרוותי את צימאוני, פשטתי את בגדיי ונכנסתי לאגם. נותנת למים לעטוף ולחבק את כולי. שוטפת מעליי חבורות ומועקות.
שוחה, חושבת נשכבת.
עד שנדמה שאני שוכבת שם שעות רבות. כול כך כיף פה באגם הקטן על גג צמרות העצים.
על גג העולם…………… אבל.. טוב, די… לא יכולה להישאר פה עוד רגע. כבשתי את פסגת הצמרת והגיע הזמן להמשיך לפסגה הבאה.
אני יוצאת מהמים מתלבשת ומתחילה ללכת. לאן? אל עבר הלא נודע. לעבר הפסגה הבאה.
“מילוני אנשים לבד, ואם כבר לבד שיהיה בתנועה. שנתחמם שלא נקפא שלא נשתגע.”
אמרה להקה אהובה.אני נזכרת תוך כדי הליכה…..